אחד הנתונים הבודדים שטאדיי פוגאצ’אר משאיר גלויים בסטראבה הוא הקדנס. בשלבים ההרריים האחרונים של הטור הוא טיפס בקדנס של כ 94 עד 100 סל”ד, בעוד רמקו אוונפול נע סביב 89 עד 90 סל”ד.

למה זה מעניין?

מבחינה פיזיולוגית, יש איזון בין חיסכון אנרגטי לבין חיסכון שרירי.

בקדנס נמוך, כל לחיצה על הפדל דורשת יותר כוח. מבחינת צריכת חמצן זה מעט חסכוני יותר, אבל העומס על השרירים גבוה יותר והם מתעייפים מהר יותר.

בקדנס גבוה, כל לחיצה דורשת פחות כוח. צריכת החמצן והדופק עולים מעט, אבל השרירים נשמרים טוב יותר לאורך שעות של רכיבה.

זו בדיוק הסיבה שבמרוצים ארוכים, במיוחד בסיום של שלבים קשים, אנחנו רואים את הרוכבים הטובים בעולם שומרים על קדנס גבוה יחסית. הם מעדיפים לשמור על השרירים גם אם המחיר הוא עלייה מסוימת בדרישה האירובית.

וזה מתחבר בדיוק למה שאני מעיר לכם באימונים.

אני רואה לא מעט מכם רוכבים בקדנס ממוצע של 70 עד 80 סל”ד, במיוחד בעליות. המשמעות היא שאתם מייצרים יותר כוח בכל סיבוב פדל, מעמיסים יותר על השרירים ומתעייפים מוקדם יותר. ברכיבות ארוכות ובתחרויות, זו אסטרטגיה שבדרך כלל פחות יעילה.

כמובן שאין מספר קסם שמתאים לכולם. הקדנס האופטימלי תלוי בכושר, במבנה הגוף, בשיפוע, בעוצמה ובמשך המאמץ. אבל ברוב המקרים, אפשר לשפר את היעילות ולשמור טוב יותר על הרגליים באמצעות עבודה על קדנס מעט גבוה יותר.

לכן, בפעם הבאה שאני מבקש מכם “לסובב רגליים”, תבינו שזה לא סתם. המטרה היא לא רק לרכוב מהר יותר, אלא להגיע לקילומטרים האחרונים עם שרירים רעננים יותר ויכולת להמשיך לייצר כוח כשזה באמת חשוב.

רק חשוב להדגיש שההשוואה בין פוגאצ’אר לאוונפול היא תצפית מעניינת ולא הוכחה מדעית. בלי נתוני ההספק המלאים שלהם אי אפשר להסיק מסקנות חד משמעיות, אבל היא בהחלט ממחישה את החשיבות של ניהול קדנס נכון לאורך רכיבה ארוכה